פרשת תצוה: רמז לחנוכה

רמז לחנוכה
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד…" (כז,כ).
צריך לברר מדוע ציווי זה מופיע דווקא כאן, בפרשות העוסקות בבנית המשכן וכליו, ולא בפרשות העוסקות בעבודת המשכן. כמו כן, צריך להבין מדוע ציווי זה נכתב לאחר שכבר נגמר הציווי על המשכן וכליו, ולא נכתב בסמיכות לציווי על עשית המנורה.
בנוסף לכך, צריך להבין את הסתירה לכאורה בין שני הציוויים בענין השמן. בפרשת תרומה כתוב "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו… שמן למאר" (כה,ב-ו), וזו לשון רש"י "שמן זית זך להעלות נר תמיד". כלומר, שהשמן למאור המנורה יובא על ידי תרומה מאת איש אשר ידבנו ליבו, ואילו בפרשת תצוה כתוב "ואתה תצוה… ויקחו אליך שמן זית זך…" (כז,כ), כלומר, שצריך לצוות את בני ישראל שיביאו שמן למנורה. האם השמן למנורה הובא על ידי תרומה או על ידי ציווי?
רמז לנרות חנוכה
נלע"ד בעזה"י להסביר את שתי השאלות הראשונות על פי דברי המדרש שהובא ברמב"ן בריש פרשת בהעלותך ועל פי הסברו של הרמב"ן את מדרש זה.
וזו לשון הרמב"ן "וכן במדרש רבה אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרון אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן. הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם [עכ"ל המדרש]. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו וכן ברכת כהנים…".
נלך אף אנו בדרכו של הרמב"ן ונאמר רמז לנרות חנוכה. התורה בפרשתנו רמזה לנו על נרות חנוכה, בכך שכתבה את הציווי התמידי של הדלקת הנרות מחוץ לפרשת תרומה שעוסקת במשכן ובכליו, ורחוק מפרשת ציווי המנורה, ללמדנו שמצות הדלקת הנרות תתקיים גם כאשר המשכן יתבטל ועבודת המנורה לא תהיה קיימת, וזאת על ידי הדלקת נרות חנוכה.
ישנו רמז לחנוכה גם בכך שפרשית הנרות כתובה בפרשת תצוה העוסקת בכהנים [בגדיהם, קידושם], ללמדנו שמצוה זו תהיה על ידי הכהנים, שבהם פרשת תצוה עוסקת, שעל ידי בני חשמונאי שהיו כהנים זכינו בנס חנוכה ובהדלקת נרות החנוכיה.
ציווי או תרומה
לגבי הסתירה לכאורה בין ההתנדבות לבין הציווי על שמן המאור נלע"ד בעזה"י לענות בדומה לדברי המהר"ל בהקדמה לספרו "אור חדש" (עמ' ב; "תפארת ישראל" פ"לב), שמסביר שם מדוע הוצרך הקב"ה לכפות הר כגיגית על בני ישראל כדי שיקבלו את התורה, הרי בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע", ואם כן, רצו לקיים את התורה ללא כפייה. וכך הוא הסבר המהר"ל: מצד האמת התורה לא תלויה ברצונם של ישראל, אלא היא מחויבת המציאות, וגם אם בני ישראל לא היו רוצים לקבל את התורה הם היו חייבים לקבלה, והיו מקבלים אותה כביכול בעל כרחם, כיון שללא התורה אין לעם ישראל קיום. וכדי שבני ישראל לא יטעו ויחשבו שקבלת התורה, וממילא ביטולה, תלויים ברצונם ובבחירתם החופשית, לזאת הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית בכדי להוציא מחשבה זו.
בדומה ליסוד שכתב המהר"ל, אפשר להסביר גם כאן את הפסוקים. אמנם יש ציווי מוחלט להדליק את הנרות תמיד, אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולכן רצה שהם יתנדבו למשכן, על מנת שיראו בכך את מסירותם לקב"ה, שהם לא חסים על ממונם, על כספם וזהבם, אלא מקדישים אותו לקב"ה. ולא רק שמסירות זו תראה כלפי חוץ, אלא שעל ידי שימסרו ממונם על רצון ה' הם בעצמם יתעלו ויתרוממו [מלשון תרומה] בהוצאת מסירוּת זו לפועל.
מטרת התנדבות זו היתה גם כדי לכפר על חטא העגל [לפחות בצורה חלקית]. הכפרה היא על ידי זה שבני ישראל מראים שהם נאמנים לקב"ה ומוכנים למסור את זהבם לצורך המשכן בהתנדבות לפחות כמו שעשו לעגל, שזרקו לתוך האש את זהבם מתוך התנדבות ולא מתוך כפיה.
אמנם מצד האמת הדלקת נרות המנורה אינה תלויה בנדבה, ואם יהיו זמנים שבהם יהודים לא יתנדבו שמן למנורה וכו' עבודת המנורה לא תתבטל ח"ו. לזה באה התורה ומצוה את בני ישראל בפרשתנו שיביאו שמן למאור "להעלת נר תמיד", ללמד אותם שזו מצוה הכרחית שחייבים לקיים אותה גם אם יהודים פרטיים לא מתנדבים ומביאים שמן.
המשותף לשמן ולקטורת
בפרשות אלו העוסקות בבנית המשכן ועשית כליו לא מוזכרות העבודות שנעשות בביהמ"ק ובכליו למעט שתי עבודות, עבודת המנורה המופיעה בתחילת פרשת תצוה, ועבודת הקטורת המופיעה בסוף פרשת תצוה.
דבר נוסף המשותף לשתי עבודות אלו ויכול לענות על השאלה הקודמת הוא, שבני ישראל נתבקשו להביא כתרומה את שני החומרים שבהם עובדים עבודות אלה, יחד עם החומרים המרכיבים את המשכן וכליו ככתוב בפסוקים שציטטנו לעיל.
על פי דברנו לעיל ניתן להסביר כך: בגלל סיבות מסוימות [עיין שם במדרשים] מרע"ה בקש כתרומה מבני ישראל גם את השמן למאור והבשמים לקטורת, ובשל כך יכלו בני ישראל לחשוב בטעות שמצוות אלו תלויות בתרומה, לכן בסמוך לפרשת תרומה הם נצטוו על עבודתן שהיא עבודת תמיד.
כיון שהציווי על בנית מזבח הזהב נכתב רק בפרשת תצוה [עיין בראשונים בסיבת הדבר - רבנו בחיי ועוד], לכן גם עבודתו, עבודת הקטורת, נכתבה בסמוך אליו בסוף פרשת תצוה, אבל הציווי על עבודת המנורה נכתב בפרשת תצווה אף על גב שהציווי על עשית המנורה נכתב בפרשת תרומה, לרמוז לנו על חג החנוכה, כפי שכתבנו לעיל, וכן משום, שפרשת תרומה כולה עוסקת בתרומות ולא בציוויים.
מדוע רק בפרשת תצוה
על פי דברנו עד כה ניתן להוסיף הסבר מדוע הקב"ה ציוה את בני ישראל רק עכשיו על השמן למאור, ולא בסמוך לציווי על עשיית המנורה. וזאת על מנת שבני ישראל יחליטו בליבם לתרום למשכן ולכלים אף את השמן והקטורת ויתקנו בכך את חטא העגל, ורק אחר כך גם יֻצוו על הדלקת המנורה תמיד וכן על שאר העבודות בתוך המשכן וידעו שזו חובה. אילו ציווי זה היה כתוב ליד פרשת ציווי המנורה, היו בני ישראל מחליטים להביא את השמן למנורה גם בגלל הציווי ולא מתוך התנדבות גמורה.